פסק-דין בתיק עת"מ 1953-05-11

1.         עניינה של העתירה שבכותרת - היא טענת העותרים לפיה זכאית העותרת 2, גב' הודא נתשה, לקבלת מעמד של תושבת ארעית (א/5) במסגרת ההליך המדורג. טענת העותרת הנה לזכאותה לשדרוג מעמדה, וזאת חרף הוראת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, והכל על בסיס ההלכה שנפסקה בפרשת דופש (עע"מ 8849/03 דופש נ' מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים (לא פורסם, 2.6.2008)). באופן ספציפי, עומדת המחלוקת בין הצדדים בהליך שלפניי, על פרק זמן של עשרה ימים - כאשר הצדדים הגדירו את המחלוקת בהליך זה, כדלהלן: "האם ניתן לראות בעותרת כמי שהשלימה תקופה של 27 חודשים עד לקבלת החלטת הממשלה. מוסכם עלינו כי כעניין עובדתי חסרים לעותרת 10 ימים מתוך 27 חודשים. עם זאת אנו סבורים כי במסגרת ההכרעה במקרה יש לקחת בחשבון את כלל הנסיבות לרבות התקופות המוקדמות, וזאת הן בכל הקשור להתנהלות העותרים והן בכל הקשור להתנהלות המשיב" (פרוטוקול מיום 29.6.2011, עמ' 1, ש' 21-25).

2.         הרקע הרלבנטי לעניין הוא זה: העותר 1, מר איימן נתשה, הוא תושב קבע שנולד בשנת 1972. גב' הודא נתשה, היא העותרת, היא תושבת אזור, ילידת 1977. העותרים נישאו זה לזו ביום 27.1.1997. ביום 28.12.1997 הגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות. בסמוך להגשת הבקשה נשלחו שאילתות לגורמים הרלבנטיים. ביום 9.4.1998 הועברה עמדת השב"כ לפיה "אין הערות". ביום 10.6.1998 הועברה עמדת המשטרה לפיה "ממליצים לדחות את הבקשה". ביום 8.9.1999 הועברה עמדת המשטרה לפיה "אין הערות". במשך פרק הזמן שחלף מהגשת הבקשה ועד לעת ההיא, לא התקבלה פנייה מהעותרים או מי מטעמם. ביום 19.12.1999 התבקשו העותרים להמציא מסמכים לצורך הוכחת מרכז חיים בישראל. המסמכים התקבלו ביום 25.1.2000. ביום 19.12.1999 נשלחה שאילתא מטעם המשיב למוסד לביטוח לאומי. ביום 26.12.1999 הועברה תמצית חקירה שהסתיימה ביום 13.7.1998, לפיה העותר הנו תושב שכונת בית חנינא "בנכס פרטי מאז ומתמיד". ביום 4.1.2000 הועברה עמדת השב"כ לפיה "אין הערות". ביום 15.2.2000 נמסרה לעותרים הודעה בדבר אישור הבקשה לאיחוד משפחות. בפרק הזמן שלאחר מכן, ניתנו לעותרת היתרי מת"ק (אם כי אין חולק שביום 6.1.2001 ניתנה לעותרת הפניה למת"ק לשבעה חודשים, וזאת עד ליום 23.5.2002, כאשר הבקשה להארכת המת"ק הוגשה רק ביום 26.11.2002).

3.         ביום 29.8.2010, ביקשו העותרים לשדרג את מעמדה של העותרת. בקשה זו, נדחתה בהחלטת המשיב מיום 4.11.2010 (נספח י"ג לתשובה). בהחלטה נרשם, כי נבחנו טענות העותרים לעניין שדרוג המעמד אולם לא נמצא כי העותרים עמדו בדרישות המהותיות לשם קבלת מעמד, עובר להחלטת הממשלה מיום 15.5.2002, "ולא נמצא כי בשל טעות במשרדנו או בשל עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בעניינכם, לא שודרג המעמד". באופן ספציפי, פורטו בהחלטה התקופות של היתרי המת"ק שניתנו לעותרת, ובכלל זה האיחור המוזכר לעיל להגשת הבקשה לחידוש היתר המת"ק. על החלטה זו הוגשה השגה לועדת ההשגה לזרים. בהחלטת ועדת ההשגה מיום 27.3.2011, נדחתה ההשגה. ועדת ההשגה קבעה, כי הלכת דופש הנזכרת לעיל, אינה חלה בנסיבות המקרה. צוין תחילה, כי חל שיהוי בהגשת הבקשה לשדרוג המעמד, שעה שהלכת דופש נפסקה שנתיים וחודשיים לפני המועד בו חודשה הבקשה.  ועדת ההשגה קבעה עוד, כי ניתן באופן עקרוני ובמקרים מיוחדים להתחשב בתקופה שקדמה לאישור הבקשה לאיחוד משפחות. אולם, בנסיבות המקרה, לא מצאה בתקופה זו משום עילה לשדרוג המעמד. ועדת ההשגה ציינה, כי עד ליום 8.9.1999 עמדה נגד העותרת מניעה פלילית - מניעה אשר הוסרה רק באותו המועד. צוין עוד, כי המשיב פנה אל העותרים בבקשה להשלמת פרטים, רק שלושה חודשים לאחר קבלת עמדת המשטרה הסופית, אולם העותרים גם הם "שקטו על שמריהם במשך כל אותה תקופה" (סעיף 21 להחלטה). ועדת ההשגה ציינה בנוסף, כי קיימת תמיהה מן העובדה שהפניית העותרת לקבלת היתרי מת"ק (בפעם השנייה) עמדה על שבעה חודשים בלבד. אולם, הוסיפה וקבעה ועדת ההשגה, כי יש לצאת מן ההנחה לפיה משרד הפנים ראה את תקופת הביניים כחלק ממניין 27 החודשים של היתרי המת"ק, לצורך ההליך המדורג. מסקנת ועדת ההשגה בהמשך לכך הייתה, כי "המשיגה [העותרת] השלימה את 27 החודשים המחייבים היתרי מת"ק, כעשרה ימים אחרי החלטת הממשלה, והיה עליה להגיש את בקשתה לשדרוג, כחודש וחצי לפני כן, בהתאם לנהלי המשיב" (פיסקה 24 להחלטה). אלא בקשה שכזו לא הוגשה במועד ולא בא גם הסבר לכך. אשר על כן, נקבע כי אי שדרוג המעמד של העותרת היה מחויב הדין, "ואינו נובע מטעות או מעיכוב - בוודאי לא מעיכוב בלתי מוצדק - בטיפול משרד הפנים בעניינה של המשיגה [העותרת]" (פיסקה 28 להחלטה). מכאן העתירה שלפניי.

4.         בעתירה, שהוגשה על-ידי עו"ד אמיר חסן, נטען כי נסיבות המקרה מעלות עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשת העותרים. הודגש, כי חלפו שנתיים ושלושה חודשים בין הגשת הבקשה לבין אישורה. צויין, כי כל שחסר לעותרת הוא פרק זמן של עשרה ימים ולעניין זה יש ליתן משקל, בייחוד שעה שאמת המידה היא לבחינת קיומם של עיכובים בלתי מוצדקים. באופן ספציפי הודגש, כי השאילתא למוסד לביטוח לאומי נשלחה לראשונה ביום 19.12.1999, בחלוף שנתיים מאז הגשת הבקשה, וכי בדיקה זו הראתה כאמור כי העותרים מתגוררים בבית חנינא "מאז ומעולם". לטענת העותרים, אין המדובר רק בעיכובים ממושכים אלא בעיכובים העומדים בניגוד לנהלים של המשיב עצמו. נטען עוד, כי הגם שהייתה מניעה משטרתית, הרי שלא הוסבר מתי הייתה פנייה לגורמי המשטרה - פנייה שבסופה בא שינוי בעמדת המשטרה. עוד נטען, כי העותרים לא ישנו על זכויותיהם אלא פנו מספר פעמים לצורך בירור גורל בקשתם ובכל פעם קיבלו את התשובה, לפיה "העניין בטיפול" (סעיף 51 לעתירה). בהקשר זה צוין עוד, כי הפניות של העותרים היו כפופים לאילוצים ולקשיים "הנוראיים" בכניסה למשרד הפנים ( שם).

5.         בכתב התשובה, על-ידי עו"ד עדי בן דוד מנע, נתבקש לדחות את העתירה. בפתח התשובה נטען, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי, וזאת בהמשך לאמור לעיל בהחלטת ועדת ההשגה. בנוסף נטען, כי דין העתירה להידחות לגופה. באופן ספציפי הודגשה העובדה, כי עד ליום 8.9.1999 (כשנה ושלושה חודשים לאחר הגשת הבקשה), לא אושרה בקשת איחוד המשפחות של העותרים בשל מניעה פלילית הנוגעת לעותרת. עד לעת ההיא ודאי שלא הייתה אפוא טעות או רשלנות של המשיב. כך בכלל, וכך בפרט, משעה שהעותרים לא פנו אל המשיב כל העת ההיא. בנוסף הודגשה העובדה, לפיה בעת כניסת החלטת הממשלה לתוקף, לא עמדה לפני המשיב בקשה של העותרים לשדרוג המעמד. ועל כן, ובהתאם להחלטת הממשלה, נותר מעמדה של העותרת בישראל כפי שהיה ביום כניסת החלטת הממשלה לתוקף. במהלך הטיעון שהיה לפניי צוין עוד, כי אין קושי בנסיבות המקרה בפרק הזמן שחלף, לצורך בחינת בקשת העותרת על-ידי השב"כ והמדובר בפרק זמן סביר. צוין עוד, כי אין המדובר למעשה בפרק זמן של עשרה ימים בלבד, שכן לצורך זה יש לקחת בחשבון גם את הקשיים שהיו בעניין הארכת היתרי המת"ק.

6.         לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות ב"כ הצדדים, מסקנתי היא כי דין העתירה להתקבל. אציין תחילה, כי כמוזכר לעיל, המחלוקת עליה הסכימו ב"כ הצדדים בהליך שלפניי, מתרכזת באותם עשרה ימים החסרים לעותרת לשם השלמת תקופה בת 27 חודשי בהיתרי מת"ק לפני כניסת החלטת הממשלה 1813 לתוקף (ביום 12.5.2002). עניין זה - של חסר עשרת הימים בלבד - נקבע כבר בועדת ההשגה, נוכח קביעתה ביחס לפרק הזמן בו התעכבו העותרים בהארכת היתרי המת"ק, ואין הוא עומד עוד אפוא להכרעה לפניי כעניין השנוי במחלוקת. משכך, לא מצאתי לנכון לזקוף בנסיבות המקרה לחובת העותרים את אי ההגשה במועד של הבקשה להארכת היתרי המת"ק. זאת ועוד, לא מצאתי מקום בנסיבות המקרה לשעות לטענות ב"כ המשיב לעניין השיהוי. יצוין תחילה, כי כעולה מן הטיעון של ב"כ העותרים בנדון, שלא נסתר, מכתב משרד הפנים אל העותרים ובו דחיית בקשתם, לא כלל טענת שיהוי. גם לפני ועדת ההשגה, לא טענה הרשות לשיהוי. לכך יש משמעות במובן דחיית הטענה שלפניי (ראו עוד, עת"מ (י-ם) 15148-04-10 פקיה נ' שר הפנים (20.10.2010)). יודגש בנוסף, כי השיהוי הנטען הנו בפער הזמן שחלף בין פסק הדין בעניין דופש לבין הגשת הבקשה לשדרוג המעמד למשיב. אין המדובר בזמן שחלף - והעולה כדי שיהוי - בין החלטת הרשות לבין הפנייה לבית-משפט זה (ראו ודוקו, תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000). במובן זה, לא בוססה טענת השיהוי הנטענת. ב"כ המשיב ציינה אמנם במהלך הדיון שהיה לפניי, כי באי מימוש הזכאות העולה מהלכת דופש במשך השנים, נוצר נזק לרשות מבחינת בדיקת טענות העותרים, שכן התיקים היו מתנהלים בנייר וצריך היה לאתר חלק מן החומר (עמ' 2 ש' 4-5). מדובר אפוא לכל היותר, בטענה של נזק ראייתי. אולם בנסיבות המקרה שלפניי, לא בוססה טענה זו באי אלו מן ההקשרים שפורטו לפניי ולא נטען לגביהם כי חלוף הזמן הוא זה שגרם לחוסר אפשרות למתן מענה מספק לטענות העותרים. אין אפוא לקבל בנסיבות המקרה את טענת השיהוי הנטענת.

7.         לגופו של עניין, הרי שממכלול הנסיבות שלפניי והתיאור העובדתי שפורט לעיל, עולה כי אותו פרק זמן של עשרה ימים שהיה חסר לעותרת לשם השלמת תקופת 27 החודשים בהיתרי מת"ק, מצוי הוא בעיכוב בלתי מוצדק עוד קודם לאישור הבקשה. גם אם אצא מנקודת המוצא, לפיה בחינת הנסיבות שקדמו לאישור הבקשה במסגרת הליך מעין זה, היא בחינה חריגה במהותה (וראו לעניין זה עת"מ (י-ם) 15434-09-10 שויסה נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (7.4.2011)); וגם אם יש מקום לנקודת מוצא, לפיה יש לנקוט משנה זהירות בבחינה במבט בדיעבד, בחלוף תקופה כה ממושכת של עיכוב - אם היה מוצדק הוא אם לאו ( שם ), הרי שנסיבות המקרה הן כאלה בהן ניתן כאמור לראות בפרק הזמן מהגשת הבקשה ועד לאישורה, ככולל עיכובים בלתי מוצדקים העולים ודאי כדי עשרת הימים השנויים במחלוקת בהליך שלפניי. אסביר:

8.         נכון הדבר, שעד ליום 8.9.1999, עמדה על כנה המלצת המשטרה לדחיית הבקשה בשל מניעה. אולם, בעניין זה יצוין ראשית, כי במהלך הדיון שנערך לפניי הוברר, כי המדובר היה במניעה של העותר שהוא תושב ישראל ולא של העותרת מבקשת המעמד. בהתייחס לעניין זה ציינה ב"כ המשיב, כי בעת הזו הנוהל הנו כי גם במצב של מניעה לתושב ישראל, ניתן לעכב את הטיפול בבקשה לאיחוד המשפחות, אולם הוסיפה וציינה בהגינותה, כי לא עלה בידה לקבל תשובה סופית לשאלה, אם גם בעת הרלבנטית היה הנוהל כזה שהיה מוביל לדחיית הבקשה, חרף העובדה שמדובר במניעה משטרתית המתייחסת לעותר דווקא. משמעות עניין זה היא, כי קיים ספק אם מלכתחילה הייתה צריכה הבקשה לאיחוד המשפחות שהוגשה, להתעכב עד העת היא. יודגש, כי המדובר בעיכוב בעל פרק זמן משמעותי בשל עניין זה. אולם באין תשובה בפי המשיב לעניין זה, ונוכח הזמן הממושך שחלף והעובדה כי אין המדובר במניעות של העותרת, ניתן לראות בכך בנסיבות המקרה משום עיכוב בלתי מוצדק. שנית,יש לציין כי עמדת המשטרה הראשונית שהועברה הייתה אכן כי מומלץ לדחות את הבקשה (ביום 10.6.1998). חלפו 13 חודשים עד לעמדת המשטרה לפיה "אין הערות". מדובר בפרק זמן ממושך, שלא ברור מה נעשה במהלכו ומדוע לא נעשתה פנייה במועד מוקדם יותר. מקום בו מדובר כמו במקרה שלפנינו, בחסר של עשרה ימים, לשם שדרוג המעמד, מקבל עניין זה של עיכוב - משמעות בפני עצמה.

9.         אולם, גם אם באמור לעיל אין די, הרי שפרק זמן נוסף שחלף היה בין עמדת המשטרה מיום 8.9.1999, ולפיה אין הערות, לבין יום 19.12.1999, שרק אז נתבקשו העותרים להמציא מסמכים לצורך הוכחת מרכז חיים בישראל. מדובר בפרק זמן העולה על שלושה חודשים שלא נמצא לו הסבר והצדק סביר לפניי (ראו עוד והשוו, עת"מ (י-ם) 422-05-10 אבו קלבין נ' משרד הפנים (17.10.2010)). גם אם מדובר בפרק זמן סביר כשלעצמו, הרי שבשים לב לזמן הרב שחלף מאז הגשת הבקשה (קרוב לשנתיים), ניתן לראות בפרק זמן זה משום עיכוב בלתי מוצדק. כך בכלל, וכך בפרט וכאמור לעיל, משעה שכאמור כל שחסר לעותרת הוא פרק זמן של עשרה ימים לשם שדרוג מעמדה, ומכאן שגם אם עיקר התקופה הוא סביר, הרי שמכלול התקופה, הכולל את אותם עשרה ימים, הופך בנסיבות המקרה לבלתי מוצדק.

10.       על כל האמור לעיל יש להוסיף ולציין, כי המשיב וכן ועדת ההשגה ראו קושי בכך שהעותרים ישנו על זכויותיהם ולא פנו במועד - לא בבקשה לבחון את גורל בקשתם; לא בבקשה במועד לעניין הארכת היתרי המת"ק; ולא בבקשה לשדרוג המעמד במועד. אולם לעניין זה, צוינו בעתירה (בסעיף 51 הנזכר) הקשיים והבעיות שהיו לעותרים בניסיונם לתהות אחר גורל בקשתם ולפנות למשיב, וכפי שנפסק, עניין זה צריך גם הוא להילקח בחשבון ואין לזקוף אותו לחובת העותרים (ראו פסק הדין בעת"מ (י-ם) 727/06 נופל נ' שר  הפנים (25.5.2011); ראו עוד, עת"מ (י-ם) 7887-07-10 תופאחה נ' משרד הפנים (18.11.2010); עת"מ (י-ם) 8436/08 עוויסאת נ' משרד הפנים (14.9.2008)).

11.       התוצאה היא, אם כן, כי העתירה  מתקבלת ומעמדה של העותרת ישודרג אפוא בכפוף להתמלאות יתר התנאים הקבועים בדין ובנהלי המשיב לשם כך. המשיב יישא בשכר טרחת העותרים ובהוצאותיהם בסך כולל של 5,000 ש"ח. סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין מיום פסק הדין ועד לתשלומו בפועל.

המזכירות תשלח פסק-דין זה לב"כ הצדדים, באמצעות הפקסימיליה.

ניתן היום, כ"ו בתמוז תשע"א, 28 ביולי 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: